הסיפור של דידי פלד כהן

כל השנים עסקתי בספורט; רצתי מרתונים ורכבתי על אופניים – בכביש ובשטח. הייתה לי קבוצה של חברים טובים שאיתם הייתי רוכב בכל סוף שבוע, ומדי פעם היינו יוצאים לתחרויות בארץ וגם בחו"ל.
לפני כשנה וחצי, באחת השבתות, באמצע רכיבה בשטח התעלפתי על האופניים תוך כדי רכיבה.
נפלתי והתעוררתי מזבנג חזק. החברים עזרו לי לקום והצלחתי לרכוב לכיוון המכוניות עוד כ-15 ק"מ.
יום לאחר מכן התחילו לי כאבים מהנפילה אבל לא ייחסתי להם חשיבות – זה נראה לי הגיוני אחרי חבטה כזו. בת חן בדיוק הלכה לרופאה וביקשה שאבוא איתה. הרופאה שלחה אותי לסדרת בדיקות בבית החולים סורוקה בבאר שבע. עשו לי MRI וגילו גידול ענקי בראש – בגודל 7.5 ס"מ.
אחרי הביופסיה בישרו לנו שזה GBM.

ההחלטה הייתה לא להסיר את הגידול בגלל הגודל והמיקום שלו. עברתי סדרת הקרנות וטיפולי כימותרפיה ואחרי כארבעה חודשים הציעו לי את אופטיון. התחלתי לשמוע על אופטיון ממכרים עוד לפני כן, והחלטתי בעצת הרופאים להתחיל את הטיפול. בדיוק בסוף השבוע שלפני הפגישה הראשונה עם נציגת החברה, התבשרנו שהוא נכנס לסל התרופות. שמחנו מאוד ובת חן אמרה שזה כאילו נעשה בדיוק בשבילי.
בפעם הראשונה שראיתי את אופטיון אמרתי שלא נראה לי שאלך עם המכשיר הזה כל החיים, אבל כשהבנתי את המצב שלי ידעתי שאני צריך לעזור לעצמי. התחלתי להשתמש באופטיון לפני קצת יותר משנה. היום הגידול שלי עומד על 3 ס"מ בלבד. אני משתמש במקביל גם בשמן קנביס.
לפני כשבועיים התחלתי לרכב שוב בשטח.

בת חן מספרת: האופטיון נכנס אלינו הביתה כשדידי היה עדיין נפוח מאוד מהטיפולים, והוא גם לא היה הוא. הוא היה עצבני מאוד ובקושי היה מסוגל ללכת.
לפני כחצי שנה התחלנו להבחין בשינוי. בבדיקות ראו שהגידול מתכווץ ודידי התחיל לחזור לעצמו. הוא הפסיק לכעוס על כל העולם והבין שהוא צריך לשנות גישה ולעזור לעצמו.
אני לא יודעת מה מחכה לדידי מחר, אבל כל יום שאנחנו מרוויחים הוא יום טוב ולא יום של סבל.
בשנה הראשונה איכות החיים שלו הייתה ירודה, וגם לבנות היה קשה מאוד לראות אותו ככה. עכשיו אנחנו נהנים ביחד, מטיילים ונמצאים בעשייה.
נסענו לא מזמן לסוף שבוע באילת ודידי היה כמה ימים בלי האופטיון. זה נתן לו חופש ואפשרות לצבור כוחות. דידי מאוד מסור לשימוש באופטיון, והראיה היא אחוזי השימוש הגבוהים – כ-87 אחוז.

בת חן: בורכנו בהרבה חברים טובים. אני תמיד אומרת לדידי שזה המזל שלנו. החברים שם בשבילו בכל דבר שצריך – לא רק בעזרה פיזית אלא גם בתמיכה, אהבה ועידוד.
למדתי לא להתבייש לבקש עזרה ולדייק אותה. למרות שאני אדם מאוד ריכוזי ועצמאי, הבנתי שאני צריכה עזרה בהסעות להקרנות בתל השומר. הנסיעות היו ארוכות ודידי שיגע אותי בדרך, כי הוא לא רגיל לא להיות הנהג.
17 חברים שלו התארגנו עם טבלת תורנות – כל פעם מישהו אחר הסיע והיה איתו וזה עשה טוב לכולם.

מעבר לכך החלטנו לקחת עובדת לעזרה, וזו הייתה ההחלטה הכי טובה שקיבלנו, למרות שהורמו גבות מסביב. ברור שאני עושה ואעשה הכול בשביל דידי, אבל זה לא היה נראה לי נכון להפוך להיות המטפלת שלו.