חיפוש

הסיפור של ראובן זילבר

"הטכנולוגיה מתקדמת כל הזמן וזה לטובתנו"

"הוריי עלו ארצה מארגנטינה, ואני נולדתי בשנת 1958 בקיבוץ רבדים. יש לי אח ושתי אחיות. בילדותי עברנו מהקיבוץ לבאר שבע. אבי היה קבלן והקים את חברת מכתשים דרום. אני זוכר איך בסופי שבוע היינו נוסעים לאתרי בנייה כדי להשקות את הבטון ביציקות. הייתי עתודאי, סיימתי לימודי הנדסה ושירתי במערך הנ"מ בחיל האוויר. המשכתי בצבא ושירתי במגוון תפקידים מעניינים, בעיקר במו"פ (מחקר ופיתוח) בתחום המזל"טים. את איריס הכרתי כשהיא הייתה בת 18 ואני בן 21. ראיתי אותה בחוג לריקודי עם באוניברסיטה, ומאז אנחנו ביחד. "

חוזר לעצמי

לפני כ-26 שנה, כשאנחנו כבר הורים לשתי ילדות, התגלה לי גידול במוח.
הגידול לא היה סרטני, עברתי ניתוח להסרתו ושיקום של כמה חודשים בבית לוינשטיין וחזרתי לעצמי.
חזרתי לצבא, עברנו לגור ברעות וכעבור שנה נולד לנו בן הזקונים טל. כעבור עוד כמה שנים בנינו בית בכפר האורנים. אני הייתי אחראי על כל התשתיות ועבודות החשמל בבית.
בגיל 45 פרשתי מהצבא והתחלתי לעבוד בתע"ש שנקנתה בהמשך על ידי אלביט.
התמחיתי בתחום של מו"פ בפלטפורמות הגנה על כלי טיס, והתפקיד היה מעניין ומאתגר מאוד. אני עדיין שואף לחזור לעבודה.

באמצע דיון בעבודה

לפני כשנה הבת הבכורה שלנו, שניסתה להרות במשך כחמש שנים, ילדה תאומים. התרגשנו מאוד וקרקרנו סביבה. בין ההתרגשויות והביקורים, איריס שמה לב פתאום שאני לא מתפקד כרגיל. היא אמרה שאני נראה עייף מאוד וחולם בהקיץ.
הלכנו ביחד לרופאת המשפחה והיא שלחה אותי לבדיקות בגלל שאיריס לחצה, אבל הכול היה בסדר גמור. בתחילת מרץ הגעתי לדיון חשוב בעבודה והתחלתי להרגיש מוזר. היה לי כחכוח טורדני שלא פסק. פרשתי מהדיון לחדרי, ואחרי התייעצות עם הפרמדיק בעבודה החליטו להסיע אותי למיון.
הגעתי למיון באסף הרופא, הזעיקו את איריס, עברתי שם פרכוס רציני, ואז עשו לי MRI ומצאו גידול בגודל ס"מ וחצי וסביבו בצקת שלוחצת על חדרי המוח. עברנו משם לתל השומר, לרופא שניתח אותי בעבר, ואחרי הניתוח להסרת הגידול בישרו לנו שמדובר ב-GBM.

חייל טוב

אחרי הניתוח התגלה שיש לי זיהום ונותחתי שוב. ניקו את הדלקת ונתנו לי כמויות של אנטיביוטיקה.
אחרי ההתאוששות התחלתי בטיפולי כימותרפיה והקרנות. ההקרנות גרמו לי לחולשה מאוד גדולה ולבצקות בראש. נתנו לי המון סטרואידים שניפחו אותי מאוד. עליתי כ-20 ק"ג בכמה חודשים.

מיד אחרי ההתאוששות מהניתוח השני התחלתי את השימוש באופטיון.
שמענו מהרופאים על אופטיון מרגע האבחון, והבנו גם שהכניסו אותו לסל הבריאות.
אחרי שקראתי עוד על אופטיון והבנתי את הרעיון – זה היה נראה הגיוני ונכון להשתמש בו. היה לי ברור שאני הולך על זה.

לאחר שהתקבלה ההחלטה, הנציגה של נובוקיור הגיעה אלינו הביתה ולימדה אותנו כל מה שצריך לדעת.
מאותו רגע הכנסתי את האופטיון לחיי באהבה. מהחודש הראשון הייתי על 90 אחוזי שימוש – אני חייל טוב, עושה את כל מה שצריך. במקביל המשכתי בטיפולי הכימותרפיה.

נופל וקם

ב-MRI של חודש ספטמבר גילו לי גידול נוסף בראש, בגודל 5 ס"מ. הודיעו לנו שחייבים לנתח בהקדם. בינתיים התחלתי לסבול מחולשה גדולה. האופטימיות ששררה עד אז בבית החלה להיסדק.
עברתי ניתוח הסרה נוסף, ובסופו לא היה ברור מה המצב. שלחו את הממצאים לפתולוגיה ורק אחרי כמה שבועות קיבלנו הודעה רשמית: הגידול הוא לא באמת גידול אלא תוצאה של נזקי קרינה. שמחנו כל כך! הרכבתי שוב את האופטיון בשמחה גדולה.

צריך לומר תודה

לא היו לי בעיות מיוחדות בהסתגלות לאופטיון. גילחתי את הראש בשמחה מתוך רצון להתחיל את השימוש בטכנולוגיה שמספקת לי תקווה. למדתי להתרגל אליו ולשנות את השגרה בהתאמה. בקיץ או בימי שמש אני דואג להימצא במקומות מוצלים.

כשאנשים מסתכלים ושואלים – אני מסביר בשמחה. הנכדים שלנו לא נבהלים ונוגעים באופטיון ובראש שלי. הם גדלים עם האופטיון, אז זה לא מפחיד אותם. אני קורא לפעמים קיטורים של אנשים שקשה להם עם אופטיון וזה ממש מעצבן אותי. אני אומר – שיגידו תודה על הדבר הזה שמאריך את חייהם.

התרופה הכי טובה

איריס: אנחנו משפחה שלא נכנסת לסרטים. מבחינתנו יש מלחמה וכולם נלחמים בה – לא מרימים ידיים.
כולם עוזרים איפה שצריך. אני נהייתי מומחית בהחלפת המדבקות של האופטיון.
אני מעריצה את ראובן. אני רואה אותו ואת העיניים היפות שלו ולא את האופטיון שעל ראשו.
למרות כל מה שהוא עבר הוא נשאר כזה אופטימי ובעל חוש הומור. האופטימיות היא אצלו בגנים.
זו התרופה הכי טובה. המסר שלי למאובחנים ב-GBM הוא פשוט להתמודד. אין דרך אחרת. לא צריך לפחד ולא להתבייש.  הטכנולוגיה מתקדמת כל הזמן וזה לטובתנו.

ראובן: ביהדות אומרים שצריך להוקיר את הטוב. זה מה שאני עושה, מאז ומתמיד, בכל מצב.
למרות שאנחנו לא אנשים דתיים אני אומר כל הזמן שאנחנו מאמינים בני מאמינים. אנחנו מאמינים ברפואה ובכל דבר שיכול לעזור, כמו האופטיון, וגם בעצמנו. מי שמאמין בעצמו – מצליח.