חיפוש

הסיפור של ציונה קרן

"הדרך מלאה מהמורות, וגם שמחות ודברים טובים"

"נולדתי וגדלתי בנצרת עילית להורים שעלו ארצה מעירק, ויש לי שלוש אחיות. בצבא שירתי כמש"קית ח"ן ות"ש בזמן מלחמת יום הכיפורים. אחרי השחרור למדתי עבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, ובתקופה הזו הכרתי את בנצי, שהיה חייל בקבע ושירת ברמת הגולן. גרנו בקצרין ובבאר שבע לפני שהתמקמנו באלפי מנשה. במהלך השנים עבדתי כקב"נית בצה"ל, כעו"ס בארגונים ציבוריים, כמנכ"לית בעמותה למען הקשיש ובג'וינט ישראל. כשהייתי בת 61.5 הייתה בארגון אופציה לפרוש - והלכתי על זה. בנצי כבר פרש אחרי שעבד 17 שנה בשירותי בריאות כללית (אחרי הפרישה מצה"ל) והחלטנו שאנחנו הולכים לקרוע את העולם. "

גליובלסטומה טיפול חדשני
בעיצומו של מסע עולמי

בשנת 2016 טסנו לטיול של שלושה חודשים באוסטרליה וניו זילנד. אחריו היו עוד טיולים רבים במקומות שונים ומעניינים בעולם.
ב-2018 טסנו לקובה והתחילו לי כאבים בירך. כשחזרנו נוספו לכאבים עוד כמה תופעות לא שגרתיות, כמו הירדמות של צד שמאל בגוף. בבדיקת MRI מצאו לי גידול קטן בראש, אבל אמרו שזה לא מסוכן ושאני יכולה להמשיך את חיי כרגיל. המשכנו לטייל בעולם ושכחנו מזה לגמרי. היו לי קצת כאבים, אבל לא משהו מגביל.
כעבור כשנה, בטיול לקוריאה, ערב אחד לא הצלחתי לכתוב ולקרוא. הלכתי לישון וכשקמתי הכול היה בסדר. אחרי שבוע טסנו ליפן והתופעה חזרה. התקשרנו לרופא המשפחה, שאמר שזה עלול להיות אירוע מוחי. מיהרנו לבית החולים ביפן, שם עשו לי MRI ואמרו שזה לא אירוע מוחי אלא גידול, ושכשנגיע לישראל – נמהר לבית חולים. נשארו לנו עוד עשרה ימים והמשכנו ליהנות בהם מהטיול.
בארץ הסבירו לי שהגידול מהעבר גדל פי שניים ויושב עכשיו על מרכז התקשורת במוח, ולכן חוויתי את התופעות שנקראות פרכוס. כעבור כמה ימים עברתי ניתוח בערות להסרת הגידול.
הגידול הוסר ברובו, אבל הביופסיה בישרה: מדובר ב- GBM.

לשיר ולהירגע

אחרי הניתוח התחלתי בסדרה של כימותרפיה והקרנות.
כשהרופאים הסבירו לנו על אופטיון היה לי ברור שאני מתייחסת לכך כמו תרופה, כלומר משהו שאני חייבת לקחת ולהתמיד בו. בנצי ואני קיבלנו את ההחלטה על אופטיון ביחד, כי הבנו שזה נותן לי סיכוי לשרוד או להבריא.
כשהגיעה אלינו הנציגה של נובוקיור היא לימדה את בנצי איך להתקין את האלקטרודות על הראש שלי. אני הסתכלתי על כל זה מהצד, בלי לערב רגש. ככה גם עברתי את ההקרנות. אני נוהגת לשיר לעצמי שירים וככה אני נרגעת ושוכחת מהכאב או מהקושי.

קולעת צמה מהחוטים

למדתי להתנהל עם אופטיון ולהתאים אותו לשגרה שלי. אני עושה איתו הליכות ויוצאת איתו לטיולים ולמפגשים עם חברים.

בקיץ אני נמנעת מהשמש, ובטיולים או ביקורים בים אני מסירה את האופטיון.
באופן כללי אחוזי השימוש שלי באופטיון גבוהים – מעל 90 אחוז מהזמן. בנצי הוא שוטר טוב, שמזכיר לי כל הזמן עד כמה זה חשוב.

המסר שלי למי ששוקל את השימוש באופטיון הוא שצריך לעשות כל מה שאפשר. האופטיון הוא שלנו ובשבילנו וצריך להתיידד אתו. אפילו תפרתי לו כיסוי צבעוני ואני קולעת צמה מהחוטים.

קנאביס, הומאופתיה וטבעונות

אנחנו משפחה לא רגשנית מדי. ברור שבתחילה היינו בהלם, אבל מהר מאוד כולם התגייסו וחילקנו תפקידים. התחלנו ללמוד על הנושא ולפעול בהתאם. הבת שלי ארגנה את נושא הקנביס. בת אחרת אחראית על הבישולים, מכיוון שאני שומרת על תזונה טבעונית. מעבר לכך אני מטופלת בזריקות הומאופתיות שתומכות בחיזוק המערכת החיסונית. אני לא מקבלת את דברי הרופאים כפשוטם אלא חוקרת ובודקת כל דבר. ככה גם הגעתי אל רופא אמריקאי שפיתח קוקטייל של תרופות שאמורות לעזור. האונקולוגית שלי אישרה את התרופות האלו, מה שהגדיל לי את ארסנל התרופות הקיים בעוד כמה כדורים.

מאוד חשוב לי להיות אופטימית לאורך כל הדרך. אני מנסה הכול – משהו יצליח.

צינה מטופלת באופטיון
מעגלים, מעגלים

המטרה שלנו היא לא להיות מבודדים ועסוקים בעצמנו אלא פתוחים לעולם ולקבלת תמיכה מהסביבה.

בתקופת הקורונה אנחנו יוצאים לנופשים בארץ, במלונות ובצימרים, ומארחים חברים ובני משפחה כשאפשר. יש לנו חמישה נכדים. הקטנים, בני שלוש וחצי ושנתיים, מכירים את האופטיון ואוהבים לפתוח ולסגור אותו.
חגגתי לאחרונה יום הולדת 65 ובנצי, שעוזר לי מאוד לאורך כל הדרך, התעקש שנעשה אירוע. הזמנתי את כל החברות שלי והגיעו 60 נשים. הרגשתי מאוד עטופה ומחובקת. פעם הייתי יותר סגורה והיום אני פתוחה ומשתפת.

אני כותבת מדי פעם פוסטים בפייסבוק על המסע שלי, "המסע האתגרי" אני קוראת לו. אני כותבת גם בשביל עצמי וגם כדי לתת לאנשים את התחושה שאפשר לדבר על הכול ולא צריך להירתע.

מדיטציה ואמונה

אני מאמינה בכל דבר שאני עושה. אם אנחנו עושים משהו שלא טוב לנו איתו – המוח מתרגם את זה לדבר שלילי והתוצאה לא טובה. כדי לשמור על המוח במוד חיובי צריך לעשות כל הזמן פעילויות מהנות. אם אני אומרת שכואב לי משהו – המוח מתרגם את זה לפולסים של כאב. אם במקום זאת אני אומרת שיש לי "תחושה ברגל" – המוח מתרגם אחרת וזה עובר מהר יותר. זה דורש תרגול. המדיטציות שאני מתרגלת עוזרות לי בכך.

המסע האתגרי – הדרך ממשיכה עם הניסים והנפלאות חנוכה - 2020, מתוך עמוד הפייסבוק של ציונה קרן

"חנוכה, חג מלא אור, שמחה ושירים שמזכירים לנו שיש דרך לעשות כדי להגיע לאור ולעוצמה, וגם כי נר קטן יכול להביא אור גדול, ולזה אני מתחברת. אני אוספת סביבי את הנרות הקטנים שמביאים לי הרבה שמחה ובריאות: הנכדים, הילדים, המשפחה, החברות ובנצי, שדואג לשמח ולגוון לנו את הימים…
למרות שהתקופה היא הזויה ושונה ואחרת, אנחנו מנסים לשמוח על הניסים והאורות הקטנים. אני זוכרת שבדיוק לפני שנתיים כתבתי את הפוסט הראשון, ואיזה דרך מלאת מהמורות וגם שמחות ודברים טובים, ואין לי אלא להמשיך במסע מלווה באור ושמחה".

תפריט נגישות